נעים מאוד, אני נועה

כשהתחלתי לחשוב על פונדקאות, לא הכרתי אף אישה שעשתה את זה. חיפשתי באינטרנט ומצאתי בעיקר שני סוגים של תוכן: פרסומות מצוחצחות, ודיונים משפטיים שלא הבנתי מהם כלום. מה שלא מצאתי היה אישה אחת שתשב מולי ותגיד לי איך זה באמת.

אז עברתי את הדרך עם הרבה שאלות ומעט תשובות. בסוף הדרך עמדו מולי שני גברים שהפכו לאבות, והבנתי שעשיתי את הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים, אחרי הילדים שלי.

עידו, רועי ואני

את עידו ורועי פגשתי בבית קפה, בערך באמצע הדרך בין הבית שלי לבית שלהם. הם היו יחד כבר תשע שנים, ורצו ילד כמעט מהיום הראשון. עידו הגיע עם דף מודפס של שאלות. רועי היה כל כך נרגש ששכח את הארנק בבית. אחרי עשר דקות כבר צחקנו כאילו אנחנו מכירים שנים, ואחרי שעה ידעתי. בדרך הביתה אמרתי לבעלי: "זה הם".

"אנחנו לא מחפשים רחם. אנחנו מחפשים מישהי שתהיה חלק מהסיפור של הילד שלנו."

את המשפט הזה אמר רועי בפגישה הראשונה, ואני זוכרת אותו עד היום.

בעלי

כשאמרתי לו בפעם הראשונה שאני חושבת על פונדקאות, הוא צחק. כשהבין שאני רצינית, הוא שתק יומיים. ואז התחיל לשאול שאלות, הרבה שאלות, בעיקר על הבריאות שלי. מהרגע שקיבל תשובות הוא הפך לתומך הכי גדול שלי. הוא הסיע אותי לבדיקות, בישל בימים של הבחילות, והסביר לילדים בסבלנות שאין לי. בלי התמיכה שלו לא הייתי עושה את זה, ואני אומרת את זה לכל אישה שמתלבטת: זה מסע של כל הבית.

תשעה חודשים, ועוד קצת

ההחזרה הראשונה לא הצליחה. בכינו שלושתנו בטלפון, ואני זוכרת שדווקא הם ניחמו אותי. הפעם השנייה נקלטה.

מאותו רגע קיבלתי כל בוקר הודעה: "איך ישנת?". הם הגיעו לכל בדיקה. באולטרסאונד הראשון, כששמענו דופק, רועי בכה ועידו ניסה לצלם בידיים רועדות. בחודש השביעי הם התחילו להביא לנו מרק בימי שישי, והילדים שלי התחילו לקרוא להם "עידו ורועי של התינוק".

לא תכננתי להיקשר אליהם. חשבתי שזה יהיה קשר מכבד וענייני, ושבסוף כל אחד ילך לדרכו. במקום זה נקשרנו. לא לתינוק כמו שנקשרים לילד שלך, אלא לשני האנשים האלה, ולמשפחה שהלכה ונבנתה מול העיניים שלי.

היום שבו הם הפכו לאבות

הם היו איתי בחדר הלידה. כשהניחו את הבן שלהם בזרועות של עידו, רועי הסתכל עליי ולא הצליח להוציא מילה. גם לא היה צריך. מה שהרגשתי באותו רגע לא היה פרידה. זה היה הרגע שבשבילו עשיתי הכול.

הימים שאחרי היו מוזרים, אני לא אשקר. הגוף אחרי לידה, והבית שקט. מה שעזר היה תמונה אחת שהגיעה כל בוקר, של תינוק ישן על החזה של אחד האבות שלו.

איך זה שינה לי את החיים

היום אנחנו נפגשים כמה פעמים בשנה, ותמיד ביום ההולדת שלו. הוא יודע שאני "נועה ששמרה עליו בבטן". הילדים שלי גדלו עם ההבנה שאפשר לתת משהו ענק למישהו אחר, ושמשפחה יכולה להיראות בהרבה צורות.

ואני? גיליתי כוחות שלא ידעתי שיש לי. עזבתי את מה שעשיתי קודם, והתחלתי ללוות נשים ששוקלות את הדרך הזו. כי אם יש דבר אחד שהייתי משנה במסע שלי, זה שלא הייתה לי מישהי כמוני לדבר איתה בהתחלה.

למה הקמתי את המקום הזה

כי אני מאמינה שיש עוד הרבה נשים כמוני. נשים שההיריון עבר עליהן בטוב, שיש להן לב גדול, ושמשהו בהן יודע שהן יכולות לתת למשפחה אחרת את המתנה הכי גדולה שיש. לזוג גברים, לזוג של גבר ואישה, לאבא יחיד. לכל מי שחולם על ילד ולא יכול לשאת אותו בעצמו.

ורציתי שלכל אישה ששוקלת את זה, בכל מקום בארץ, יהיה מקום אחד שמרכז את כל המידע בשפה פשוטה, ומישהי אחת שאפשר לשאול אותה הכול.

מה אני מבטיחה לך

• לספר את האמת, גם כשהיא פחות נוצצת.
• לא ללחוץ. פונדקאות היא לא לכל אחת, והחלטה כזו מקבלים לאט.
• לבדוק כל עובדה מול המקורות הרשמיים, ולעדכן כשמשהו משתנה.
• לשמור על הפרטיות שלך. מה שתספרי לי נשאר אצלי.

איך אפשר להיעזר בי

אפשר לקרוא את המאמרים בבלוג, לעבור על השאלות והתשובות, או למלא אתשאלון ההתאמה כדי לקבל כיוון ראשוני. ואם את מעדיפה פשוט לדבר, אני כאן.

שלך, נועה

כדי לשמור על הפרטיות שלי ושל המשפחות, חלק מהשמות והפרטים המזהים בסיפורים שבאתר שונו. האתר מציע מידע כללי וליווי אישי, ואינו תחליף לייעוץ רפואי, משפטי או פסיכולוגי.